"ההתפרצויות של הילד שלי, זה גיל או שזה משהו אחר?" הורים רבים שואלים את השאלה הזאת, בדרך כלל אחרי תקופה מתישה של התפרצויות חוזרות. התשובה תלויה פחות בהתפרצות הבודדת ויותר בדפוס: התדירות, המשך, ומה קורה בין ההתפרצויות.
מה מתאים לגיל
התפרצויות זעם הן חלק מההתפתחות הרגילה בגיל הגן. סקירה שיטתית, כלומר מחקר שמאגד את כל המחקרים שנעשו בשאלה מסוימת, בחנה את דרכי האבחון של קשיי ויסות מצב רוח בילדים. צוין בה שלפני גיל 6 קשה להבחין בין קושי משמעותי לבין הטווח הרחב של התנהגות רגילה בגיל הזה. ילד בן שלוש שמתפרץ כשלוקחים לו צעצוע נמצא בתוך הטווח הזה.
מתי הדפוס מרמז על משהו נוסף
אותה סקירה מתארת כמה מאפיינים שמבחינים בין התפרצויות של גיל לבין דפוס שמומלץ לברר:
- התפרצויות שמתרחשות בממוצע שלוש פעמים בשבוע או יותר.
- דפוס שנמשך שנה לפחות.
- עוצמת ההתפרצות או משכה אינם מתאימים למצב או לגיל הילד.
- מצב רוח כעוס או רגזני שנמשך גם בין ההתפרצויות, ומופיע בלפחות שתי מסגרות: בבית, בגן או בבית הספר, או עם בני הגיל.
הנקודה האחרונה היא המרכזית. חשוב איך הילד מרגיש ומתפקד בין ההתפרצויות. לדוגמה, ילד שמתפרץ כמה פעמים בשבוע בהכנות לבית הספר, וגם בשעות שבין ההתפרצויות נשאר רגזני, בבית ומול חברים, לאורך חודשים ארוכים.
לדפוס הזה יש שם
כשכעס או עצבנות נמשכים ברציפות, ולא רק ברגעי ההתפרצות, ולצידם מופיעות התפרצויות קשות ותכופות, הדפוס נקרא הפרעה בוויסות מצב הרוח (באנגלית DMDD). ויסות מצב רוח פירושו היכולת להחזיר את עצמך לרוגע אחרי כעס או תסכול. האבחנה הזאת ניתנת מגיל 6 ואילך, בדיוק בגלל הקושי להבחין לפני כן בין קושי אמיתי לשונות של הגיל.
באותה סקירה הודגש שעצבנות והתפרצויות אינן ייחודיות להפרעה אחת. הן מופיעות במגוון מצבים של מצב רוח והתנהגות, ובהם הפרעת התנגדות מרדנית (ODD), דפוס של התנגדות וסרבנות מול דמויות סמכות. צוין שם שהפרעות דיכאון הן בין ההפרעות הנלוות השכיחות ביותר אצל ילדים עם הדפוס הזה. לכן ההתפרצויות עצמן אינן אומרות מה האבחנה. הן אומרות שמומלץ לברר.
מה כוללת הערכה
אין שאלון או בדיקה יחידה שקובעים לבדם. סקירה שיטתית שבחנה כלים להערכת עצבנות, כעס ותוקפנות בילדים ובמתבגרים מצאה כלים רבים, אך אף אחד מהם לא הוערך כמצוין בכל היבטי המדידה, ואין כלי אחד שמוסכם כתקן. לכן ההערכה נשענת על בירור קליני: שיחה מפורטת עם ההורים, תיאור ההתפרצויות והתקופות שביניהן, מידע מהגן או מבית הספר, וההיסטוריה ההתפתחותית של הילד.
מתי לא מחכים
רוב ההתפרצויות אינן מצב חירום. עם זאת, כשההתפרצות כוללת סיכון ממשי, מומלץ לא להמתין לבירור מסודר:
- פגיעה של הילד בעצמו, או אמירות על רצון לפגוע בעצמו.
- אלימות שגורמת חבלה של ממש לאחרים.
- הרס רכוש בעוצמה שמסכנת את הילד או את הסביבה.
במצבים אלה מומלץ לפנות בהקדם לרופא הילדים או לגורם מקצועי בתחום בריאות הנפש, ובמצב חירום מיידי למוקד רפואי.
הילד עוד לא בן 6. מה עושים בינתיים
גם כשעוד אי אפשר לקבוע אבחנה, אפשר לפעול:
- מומלץ לתעד במשך כמה שבועות: מתי ההתפרצויות קורות, כמה זמן הן נמשכות, ומה מצב הרוח בין לבין.
- מומלץ לאסוף את התיאור של הגננת: האם הדפוס מופיע גם בגן, או רק בבית.
- הדרכת הורים להתמודדות עם התפרצויות אינה מחייבת אבחנה, ומומלץ לשקול אותה גם בגיל הגן.
- אם הדפוס נמשך, מתרחב או מחמיר, מומלץ לפנות להערכה אצל איש מקצוע בתחום בריאות הנפש של הילד.
מה מומלץ
- להסתכל על הדפוס, לא על ההתפרצות הבודדת: תדירות, משך, ומצב הרוח בין ההתפרצויות.
- לבדוק אם התמונה מופיעה ביותר ממסגרת אחת.
- לא להסתפק בשאלון יחיד כבסיס למסקנה.
- בכל סימן של סיכון, לפנות בהקדם ולא להמתין.